מעסיק רשאי להציב מצלמות במקום העבודה בשלושה תנאים: יש לו מטרה לגיטימית ומוגדרת, הצילום מידתי למטרה הזו, והעובדים יודעים עליו מראש. מצלמה נסתרת, הקלטת קול ושימוש בצילומים למטרה אחרת אסורים ככלל.
כך קובעת הנחיה 5/17 של הרשות להגנת הפרטיות, "שימוש במצלמות מעקב במקום העבודה ובמסגרת יחסי עבודה", שפורסמה ב־17 באוקטובר 2017. היא משלימה את ההנחיה הכללית של הרשות להגנת הפרטיות על מצלמות אבטחה, הנחיה 4/2012. ההנחיות האלה הן פרשנות ולא חוק, אבל הרשות להגנת הפרטיות ממשיכה להסתמך על ההנחיה על מצלמות במקום העבודה גם אחרי תיקון 13.
מטרה מוגדרת מראש
לפי ההנחיה, מותר להתקין מצלמה רק למטרה לגיטימית שחיונית לעסק, כמו ביטחון, הגנה על רכוש ואפילו פיקוח על משמעת, או כשהדין או רשות מוסמכת דורשים אותה.
המטרה היא גם הגבול של השימוש בצילומים. אם התקנתם מצלמה בכניסה מטעמי ביטחון, ככלל אסור להשתמש בצילומים שלה כדי לתעד את ההפסקות של העובדים. וממצאים שהושגו בשימוש חורג כזה עלולים להיפסל כראיה לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א–1981.
מיקום המצלמות
המקום שבו המצלמה מוצבת הוא שיקול מכריע. צילום בשירותים או במלתחות הוא פגיעה כל כך חמורה, שקשה להעלות על הדעת אינטרס של הארגון שיצדיק אותה.
במשרד או בעמדת עבודה אישית, מעקב קבוע מוצדק רק לתכלית שיש לה חשיבות ציבורית ממשית, או כשהתועלת למעסיק גדולה משמעותית מהפגיעה בעובד. ובכל מקרה, רק כשהעובד יודע עליו. בעבודה משרדית רגילה קשה בדרך כלל להצדיק מצלמה כזו.
במטבחון ובחדר האוכל של העובדים מצלמה מותרת רק למטרה חיונית ביותר ובמתכונת מצומצמת. במסדרונות, בכניסות ובאזורים הפתוחים לקהל צילום סביר יותר, בתנאי שהוא מידתי והעובדים יודעים עליו.
יש מקומות שבהם מצלמה עשויה להיות מוצדקת, כמו פס ייצור, חדר כספות או מחסן עם מלאי יקר. אבל בכל מקום בודקים קודם אם יש אמצעי שפוגע פחות. ואם בכל זאת מציבים מצלמה, מצמצמים את שטח הכיסוי, את מספר המצלמות, את שעות הצילום ואת הרזולוציה.
שקיפות כלפי העובדים
לפי ההנחיה, שקיפות כלפי העובדים היא תנאי הכרחי לפני כל מעקב. לכן המעסיק צריך מדיניות ברורה ומפורטת שמסבירה איך משתמשים במצלמות ולאילו מטרות. הוא צריך לגבש אותה, ככל שאפשר אחרי התייעצות עם העובדים או עם נציגיהם, להציג אותה לעובדים באופן קבוע ולרענן אותה מדי פעם.
המדיניות כוללת את הפרטים שמונה נספח ב׳ להנחיה הכללית. בין השאר: אילו אזורים מצולמים, אם הצילומים מוקלטים, לאילו מטרות, כמה זמן שומרים אותם, מי אחראי לצפייה ואיך מבקשים לעיין בצילומים. אמצעי היידוע המינימלי הוא שלט קריא ליד המצלמה.
הקלטת קול ומצלמות נסתרות
ההנחיה הכללית אוסרת להשתמש במצלמות מעקב כדי להקליט קול, אלא לפי חוק האזנת סתר, התשל״ט–1979. מצלמה נסתרת שמקליטה קול עלולה להפר את החוק הזה, וזו עבירה פלילית חמורה.
במרחב הפרטי של העובד הכלל הוא שאסור לצלם אותו בלי שהוא יודע, ואסור להתקין מצלמה נסתרת, גם כשהמטרה לגיטימית. "הסכמה עקרונית" של עובדים לצילום סמוי במשרדים שלהם לא תעמוד במבחן המידתיות. וגם מצלמה שהוסתרה מהלקוחות צריכה להיות ידועה לעובדים.
החריג צר. באזורים פנימיים שאינם פתוחים לקהל, צילום סמוי אפשרי רק בנסיבות יוצאות דופן ביותר. צריך חשד מוחשי וממשי לעבירה פלילית חמורה, או להתנהגות אסורה שגורמת למעסיק נזק כבד ביותר, וצריך שלא תהיה דרך אחרת למנוע אותן. גם אז הצילום נקודתי ומוגבל בזמן ובשטח. הרשות להגנת הפרטיות ממליצה להביא החלטה כזו לאישור ההנהלה הבכירה ולקבל מראש חוות דעת משפטית מנומקת.
צפייה, שמירה ואבטחה
לפי ההנחיה, אוסף של הקלטות של עובדים הוא בדרך כלל "מאגר מידע" לפי חוק הגנת הפרטיות, וההנחיה הכללית מפרטת מה זה מחייב. בצילומים צופה רק מי שצריך לדעת, והמורשים מתחייבים לשמור על סודיות. כל גישה לצילומים מתועדת. ואסור למסור צילומים למי שאינו קשור לארגון או למטרה, אלא אם הדין מתיר את המסירה.
ההנחיות לא קובעות מספר ימים לשמירת הצילומים. שומרים אותם רק כל עוד יש בהם צורך, לפי המטרה ולפי רגישות המידע, ומומלץ להגדיר מחיקה אוטומטית בסוף התקופה.
הסכמת העובד
עובד שחתם על "הסכמה למצלמות" לא סגר בכך את השאלה. לפי ההנחיה, ביחסי עבודה הסכמה לא בהכרח משקפת בחירה חופשית, כי יש פער כוחות בין העובד למעסיק. ובלשון הרשות להגנת הפרטיות:
"מכאן שגם תוקפה של הסכמה של עובד לפגיעה בזכותו החוקתית לפרטיות, לרבות לאיסוף או לשימוש במידע בידי מעסיק, אינה בעלת משקל רב."
לפי ההנחיה, העקרונות שקבע בית הדין הארצי לעבודה בעניין איסקוב (ע״ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ׳ מדינת ישראל), בפסק דין מ־8 בפברואר 2011, חלים גם על מצלמות. העקרונות הם מטרה לגיטימית, מידתיות, שימוש במידע רק למטרה שלשמה נאסף, ומדיניות שנמסרה לעובדים בפירוט ובבירור. באותו פסק דין דרש בית הדין הארצי לעבודה שהסכמה למעקב אחר תכתובת אישית תהיה מפורשת, מדעת ומרצון חופשי, וקבע גבולות שונים לפי סוג תיבת הדואר.
בתיבת דואר מקצועית מותר למעסיק לנטר, בכפוף למדיניות שנמסרה לעובדים. אבל לתוכן של תכתובת אישית שנמצאת בה הוא רשאי להיכנס רק בנסיבות חריגות ובהסכמה מפורשת של העובד מראש. בתיבה מעורבת, או בתיבה אישית שהמעסיק הקצה לעובד, אין מעקב אחר התכתובת האישית ואין חדירה לתוכנה. חריג אפשרי רק בנסיבות חריגות, אחרי אמצעים שפוגעים פחות, ובתנאי שיש הסכמה מפורשת וגם הסכמה ספציפית לכל חדירה. ובתיבה הפרטית של העובד, כמו Gmail, אין מעקב ואין חדירה בלי צו של בית הדין האזורי לעבודה, וצו כזה יינתן רק במקרים נדירים.
ב־2025 קבע בית הדין הארצי לעבודה כללים דומים למצלמות, בעניין פרידמן (ע״ע 41179-01-24). ככל שהפגיעה בעובד קשה יותר, נדרשת הסכמה מפורשת שלו, וכשהפגיעה פחותה מספיק ליידע אותו. במצלמה בתא שירותים, גם הסכמה מפורשת לא תרפא את הפגיעה. באותו מקרה כוונו שתי מצלמות לעמדת העבודה של עובדת בלי הסכמתה. היא התפטרה ונמצאה זכאית לפיצויי פיטורים, אף שמטרת המצלמות הוכרה כלגיטימית.
שעון נוכחות ביומטרי
לשעון נוכחות ביומטרי יש מסמך מדיניות נפרד של הרשות להגנת הפרטיות, מ־15 בפברואר 2024, בנוסח שעודכן בעקבות תיקון 13. לפי המסמך, כשאין הסמכה בחוק, אסור לחייב עובד למסור מידע ביומטרי בלי הסכמתו. אם המערכת מידתית, המעסיק רשאי לדרוש מהעובד את ההסכמה, וסירוב עלול להשפיע על יחסי העבודה.
אבל ההסכמה "הכרחית אך לא מספיקה". כלומר, היא לא מכשירה מערכת שאינה מידתית. הרשות להגנת הפרטיות ממליצה לתת לעובדים חלופה שאינה ביומטרית.
רשימת בדיקה למעסיק
כדי ליישם את כל זה, אלה הצעדים שכדאי לעשות:
- כתבו מדיניות שכוללת את הפרטים שלמעלה, הציגו אותה לעובדים ומסרו אותה לכל עובד חדש כבר כשהוא מתקבל לעבודה.
- הציבו שלט ליד כל מצלמה, והודיעו לעובדים לפני שהמצלמות מופעלות ובכל פעם שמשהו משתנה.
- הכינו מפת מצלמות עם המיקום, הזווית ושטח הכיסוי של כל מצלמה. אין מצלמות בשירותים ובמלתחות, ואף מצלמה לא מכוונת לכניסה לשירותים.
- קבעו מי מורשה לכל סוג פעולה, ותעדו כל צפייה, העתקה ומחיקה של הקלטות.
- קבעו תקופת שמירה במספר ימים לפי המטרה, והגדירו מחיקה אוטומטית בסופה.
- מנו בעל תפקיד אחד שמאשר מצלמה חדשה, צפייה בהקלטות ומסירה שלהן.
אין באמור ייעוץ משפטי
המאמר הזה, כמו שאר התוכן באתר, הוא מידע כללי בלבד. הוא לא ייעוץ משפטי ולא חוות דעת משפטית, והוא לא מתייחס לנסיבות של ארגון מסוים. הדין משתנה, ומה שהיה נכון ביום הפרסום עשוי לא להיות נכון היום. התשובה לשאלה שלכם תלויה בעובדות המקרה, ולכן אל תסתמכו על המאמר בלי ייעוץ שמתייחס אליהן. קריאת המאמר אינה יוצרת יחסי עורך דין–לקוח.
המאמר משקף את הנחיות הרשות להגנת הפרטיות 5/17 ו־4/2012, על מצלמות במקום העבודה ועל מצלמות אבטחה, ואת מסמך המדיניות שלה על מידע ביומטרי במקום העבודה. אלה פרשנות של הרשות להגנת הפרטיות ולא חוק. הוא משקף גם את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין איסקוב ובעניין פרידמן, ואת חוק הגנת הפרטיות כפי שהוא אחרי תיקון 13. המידע נכון ליום 7 באוקטובר 2026.